מסעדה: חאג‘ כחיל, קוץ לא דוקר

18 מרץ 2013

קשה להאשים את הבלוג שהוא מתעלם מהאוכל הערבי-פלסטיני בישראל. במשך חודשים ארוכים אני חופר בראש כי מטעמים רבים מהמטבח הערבי הם הם התשובה המקומית לתנועת הסלאו פוד. מעלים וקוצים, דרך בשר טלה מקומי ועד חיטה ירוקה מעושנת (פריקה). מסורת ארוכה לצד ניצול מקסימלי של השדות ליד הבית ועונות השנה יצרו מטבח יציב, טעים והגיוני.

בניגוד לגסטרונמיה הנפלאה הזו, רוב המסעדות הערביות בישראל הלכו על פאסט פוד מזרח תיכוני: שיפודים וחומוס. לכן, פתיחתה של מסעדת ”חאג‘ כחיל“ בככר השעון, שהבטיחה להביא לתל אביבים את הבישול הערבי המסורתי, התקבלה בשמחה גדולה.

אין מי שטייל ביפו שלא ראה כבר את נפלאות המשפחה. חומוסיה, פלאפליה, שווארמיה, שיפודיה – מסעדה אחר מסעדה כבשה המשפחה את הכיכר במרכז רחוב יפת. אם אני לא טועה יש גם חאג‘ כחיל חנות מכולת. מיותר לציין ששלט נאון גדול על גג אחד המסעדות מציין ”כיכר חאג‘ כחיל“. אין כמו יפו.

”חאג‘ כחיל“ תמיד הרגישה את הדופק של הסועדים הישראלים. גם בעליה שמו לב כי הישראלי כבר לא מסתפק רק בשיפודיות במחירים שפויים, אלא הוא שם את עינו למסעדות שמבטיחות להגיש מטבח ערבי אותנטי. ואכן, בשנים האחרונות יש לבלוב של המטבח הזה, בעיקר בצפון הארץ. אלבאבור, תנורין, דיאנה, ג‘סקלה, עזבה ועוד.

דבר אחד לא שינו בחאג‘ כחיל יפו: פלטת סלטים. לא יודע איך, אבל ההזמנה ופריסת צלוחיות החרסינה הסינית על השולחן הוציאה לי את כל התיאבון (וזה עוד לפני הביס הראשון). המנהג הזה, ”פלטת הסלטים“, שורשיו עמוקים במסעדות העממיות של שנות ה-70‘. בדרך כלל הן היו פופולאריות במסעדות הדגים, והיו מעין מנות מזטים מעוררי חיך. עם השנים הן נהפכו למפלצות ממש. כל מיני מוטציות כמו סלט תירס מקופסת שימורים פלוס גמבה ושמיר הפכו לסימן ההיכר. המיונז שלט בכיפה, וכך גם שמן הסויה. מצד שני, הן, שמולאו ללא הרף והוגשו בחינם, היו אות וסמל לנדיבות.

ב“חאג‘ כחיל“ לקחו את פלטת הסלטים ומסחרו אותה. פתאום היא חלק מהדיל, מה שהופך את הסועד למחשב חשבונות. אם תזמין עיקרית, הפלטה חינם. אם תיפול על העסקית ותבחר תבשיל אחר מחוץ לרשימה (אפילו שיהיה יקר יותר) תצטרף להוסיף כ 40 שקל! החלטנו לוותר. כלומר לא לקבל מנה כפולה של סלטים. ”אי אפשר“, הודיע המלצר. הרציונל: אתם שניים ולכן שניכם חייבים להזמין פלטת סלטים (משמעות: להתחייב להישאר לעסקית ולא לפזול לאזורים המעניינים של התפריט העונתי). כל ניסיון להסביר לו שאנחנו מוכנים להסתפק בחצי/רבע מצלוחיות התירס שימורים לא צלח. הרגשתי קמצן, קטנוני ושנאתי את עצמי.

זו הסיבה שגם הרמתי ידיים לשכנע להמיר את הלימונדה בחינמית בעסקית (שכמעט תמיד מגיעה מתוקה מידי) בבקבוק קטן של סודה. כנראה מחירי הלימון בשפל.

לאחר חמש דקות הבנתי שההתעקשות הייתה מיותרת: מלבד סלט האבוקדו (בלדי?), הטבולה המצויינת וממרח הירוק החריף – שום דבר בשביל לזכור אותו. מרוב עבמ“ים בצלחות לא ראיתי את השמיים. זוכר שאיפשהו היה תפוח. וגם תפוז. ואולי גם קוביות בטטה. או שלא. המזרח אל השלום.

למרות ההתשה לא ויתרתי על מנה הירק העונתית מהתפריט המשתנה: עקוב. איזו אכזבה. יותר גבעולים ועלים מאשר התפרחת (ראש הקוץ). והטעם? מיימי, מרופט וחסר השראה. פאסט פוד בלדי.

למנות העיקריות הוזמנו עופיון ממולא וקבאב חלבי. העוף היה יבש, מילוי האורז והשקדים היה מעט תפל, אבל הבהרט המבורך ברוך השם הורגש. תוספת הפריקה לא הוסיפה חדווה. נעלמו ממנו כל טעמי העישון והיא הפכה למעין גרסה יבשה של גריסי פנינה וגזר מגורד.

דווקא הקבאב החלבי היה המנה הטובה בארוחה. מתחת למעטה הלאפה האפויה על הצלחת (בינונית, עבה עם זעתר ושומשום משמימים) נחו קציצות בשר מתובל בשומן כבש, עגבניות ובצלים שנצלו על האש. אולי לא מבריק כמו ב“אלבאבור“, שם נתקלתי במנה הזו לראשונה לפני קרוב לעשרים שנה, אבל נפלא שהיא הגיעה ליפו. ברוכה הבאה, עכשיו הזמן לשיפצורים. נגיעות קטנות, לא תעשייתיות, שיבדלו את האוכל המורכב מטעמים שפוגשים באולמות חתונות סבירים.

”חאג‘ כחיל“, דוד רזיאל 18 (ככר השעון), יפו, 03-6831239

סגור לתגובות

Comments are closed at this time.